פעם לא חשבתי כך, פעם רציתי למות.

שלהי 1999, אני אמא צעירה, עובדת בבית חולים ממשלתי במחלקה בה נוצרים חיים, נשואה לשמוליק היקר ומאמינה כי שניים אינם יכולים לפתח קריירה, מאפשרת לו לגדול ובעצם חיה מתה בפנים עם חיוך גדול וחיצוני שלא מגיע לעיניים.

הגוף היקר שלי בגד בי, החליט שדי לו, החליט ללמד אותי את אחד השיעורים הגדולים של החיים שלי.

הכאבים היו חזקים מנשוא ואני זוכרת את עצמי מול המראה מבקשת את נפשי למות, ללכת מכאן, לא להיות.

מכאן נפתחת תיבת פנדורה של אישפוז ממושך, חוסר שליטה על הגוף שלי, הנפש שלי, הפכתי מפרסונל למטופל.

בנקודה זו התחלתי להבין שמשהו חייב להשתנות, אני חייבת להשתנות, לא יכול להיות שזה כל מה שיש, פירורי חיים.

אחרי מסע מפרך של ימים רבים וניתוח אחד אני חוזרת הביתה זרה לעצמי, לא מבינה איפה אני מתחילה או נגמרת ובעיקר מה עושים עכשיו ?

פגישה קסומה, באמצע שכונה מביאה אותי ללמוד רייקי מתוך רצון לעזור לעצמי להשתלט על החיים שלי ועל הכאב.

לא הבנתי אז שאני עושה את צעדיי הראשונים בנתיב ייעודי.
המשכתי ללמוד בלי סוף נדבחים של הרפואה ההוליסטית כשבכל פעם אני מזכירה לעצמי ומתרצת כי זה לא מספיק, אין לי ידע, אין לי כלים, אני לא יכולה לטפל.
אני בוחרת לא לטפל.

2005, טלפון מחברה יקרה שהאמינה בי פותח לי דרך חדשה ואני יוצאת לדרך ומתחילה לטפל, יורדים מיידעים אני מכוונת גוף ונפש, מפתחת שיטות טיפול ורואה תוצאות והתקדמות.

לאט לאט השולחן בפינת האוכל שלי פוגש עוד ועוד אנשים שרוצים לשנות, לקדם, לנטוש הרגלים ישנים,
אלו הבוחרים בחיים.
עם התקדמותם גם אני מתקדמת,
מבינה כי אפשר אחרת, מבינה שגם השמיים אינם גבול, מבינה
ש״אין כניסה״ יצר רק האדם.

היום יש לי מרחב טיפולי בו אני משלבת טיפולי גוף ונפש, טיפוליים פרטניים וזוגיים
אני מכוונת אנשים דרך השיטות הוליסטיות.
מרגישה כמו פנס שמאיר מקומות שבהם כדאי להתבונן.
מאמינה שאם אנו אותנטיים פנימה זה יתבטא החוצה ובגדול,
היום אני מאמינה ביצירת שינוי.